איך להניע תהליכים כשכל העולם מעורב - תומר כהן

הרצאה בנושא: How to get things done גם כשלא מדברים את אותה שפה

על הדובר:

תומר כהן (31)

*קצין לשעבר בצנחנים.

*בעל ניסיון בפעילות ציבורית בכנסת ובממשלה, כדובר של מפלגת יש עתיד וכראש מטה של השר יעקב פרי, בעל ניסיון דיפלומטי בייצוג מדינת ישראל בעולם כראש המטה של המשלחת הישראלית לאו"ם.

*מייסד ומנכ״ל של Jobit- חברה שעוזרת לצעירים לפתח קריירה ומאפשרת שוויון הזדמנויות שמצמצם פערים בעולם התעסוקה.

*המייסד של פורום Ximus המחבר את סיפורי ההצלחה הצעירים- הגדולים ביותר במגזר העסקי והחברתי על מנת לייצר צמיחה והפריה הדדית.

*נשוי להדס איתה הוא חולק זוגיות ב-15 השנים האחרונות, והוא אבא לאיתי.

מהלך ההרצאה:

שלום לכולם, שמי תומר כהן, אורי ביקש ממני לדבר איתכם היום על

איך משיגים תוצאות בלי לדבר את אותה שפה- למעשה, איך אפשר להפוך להיות יזמים בתוך ארגון גדול.

נתחיל מסיפור שיש שיגידו שהוא אגדה ויש שיגידו שהוא אמת לאמיתה:

האו"ם, מקום המפגש הרשמי של הקהילה הבינלאומית.

מה שאתם רואים זה את הלאונג' הקטארי- אחד המקומות בהם נסגרות העסקאות הכי חשובות באו"ם.

הלאונג' הזה הוא המתנה של קטאר לאו"ם.

הריהוט? ישירות מבתי המלוכה שלהם.

הזהב? בחלקו הגדול זהב אמיתי.

לפני כמה שנים שהקטארים בנו את הלאונג' הם הגישו תוכניות למטה האו"ם- שבו יושבים באופן היסטורי הרבה צרפתים בתפקידי מפתח.

במסגרת התכניות תוכנן במקור גם בר שיוגשו בו שתיה ואוכל.

אבל אז קרה דבר נורא. משבר בינלאומי.

הצרפתים גילו שהקטארים לא מתכננים להגיש יין בבר.

למה?

כי הם מוסלמים וזה נגד האמונה שלהם.

וזה יצר משבר אדיר.

מתווכים בינלאומיים בין הצדדים. העבודות תקועות והכל- בגלל פער תרבותי בסיסי.

הצרפתים לא מוכנים שיהיה בר בלי יין והקטארים, לא מוכנים להגיש אלכוהול.

אחרי חודשים של מו"מ הגיעו להסכמות כמו שרק באו"ם יודעים.

הפשרה: "אין יין אין מים" ומאז ועד היום, הלאונג' הקטארי הוא מקום ללא אוכל ושתיה.

ככה זה כשההגדרה של הצלחה היא מציאת המכנה המשותף הנמוך ביותר. זה שיגרום לכולם להמשיך ללכת בשלום מבלי לכעוס.

את החשיבות של הסיפור הזה תבינו בהמשך.

קצת היכרות אישית:

הייתי דובר של חבר כנסת, דובר של מפלגת יש עתיד, ראש המטה של השר יעקב פרי, ראש המטה של המשלחת הישראלית לאו"ם.

אני נשוי להדס ואבא לאיתי.

אסיים את ההיכרות הקצרה שלי, לפני פחות משנה חזרתי לארץ והקמתי חברה שנקראת ג'וביט.

אנחנו עוזרים לצעירים בישראל בני דור ה-Y וה-Z למצוא עבודה ולפתח קריירה- אבל זה להרצאה אחרת.

אז לפני שנצלול לשיחה שלנו ולמה שאני רוצה להגיד בואו נדבר קצת על המקום הענק הזה שנקרא האומות המאוחדות.

הוקם ב-1947- אחרי מלחמת העולם השניה.

מכירים את הבניין הזה? זה מטה האו"ם בניו יורק.

מה הקשר בין האו"ם לישראל?

כ"ט בנובמבר. ההכרזה על תכנית החלוקה שהובילה להקמתה של מדינת ישראל

אז למה האו"ם הוקם? כדי למנוע מלחמות. ועוד המון מטרות חשובות אחרות.

האו"ם בנוי מ- 193 מדינות ו-6 שפות רשמיות.

ומחולק למספר גופים שפועלים בו.

העצרת הכללית של האו"ם.

המדינות שחברות באו"ם לוקחות חלק בעצרת הכללית ולכולן קול שווה. הן מדברות שם ומקבלות החלטות - בעיקר בלי שום שיניים.

נתון קטן כדי לסבר את האוזן: מי יודע איזו מדינה מקבלת הכי הרבה גינויים בשנה בעצרת הכללית? נכון, ישראל: 22 החלטות נגד ישראל בשנה. זה יותר מאשר כמות הגינויים נגד כל העולם יחד! יודעים כמה נגד איראן? 2 החלטות בלבד.

ועדות

כמו בכנסת, מקום מקצועי שמכינים בו את ההחלטות שעוברות.

מועצת הביטחון (הגוף עם הכי הרבה שיניים)-

15 מדינות חברות, כל שנה מתחלפות 5, כאשר יש 5 קבועות. מה שנקרא ה-P5 חמש המעצמות שניצחו במלחמת העולם השניה.

מזכירות האו"ם

שזה כמו הממשלה (שאחראי על כל הגופים שאתם מכירים- קסדות כחולות וכו).

ממש לפני שנתחיל לדבר על איך משיגים דברים כשלא מדברים באותה שפה, אני רוצה לספר לכם שני סיפורים קצרים על מי שכיהנו כמזכ"לי האו"ם בעבר. לדעתי זה ייתן לכם קצת רקע על מזה האו"ם וכמה המורכבות של כל העולם מתנקזת שם. וגם ייתן לכם לחזור הביתה עם משהו מעניין שלא בהכרח ידעתם.

הסיפור הראשון הוא על המזכ"ל השני של האו"ם: דאג האמרשלד השוודי. מ-1953-1961 (מזכ"ל, שתי קדנציות של 5 שנים). כהונתו נפסקה, יודעים למה? תאונה אווירית. המטוס שלה נפל והתרסק. הדיבור לגבי מה שבאמת קרה שם הוא מרתק ונמצא כעת תחת חקירה. תקופת המלחמה הקרה. ריגול בין ברית המעוצות לארה"ב. ומסתבר שלארה"ב, על פי האגדה, היו ראיות נגד דאג, שהוא מרגל סובייטי. תחשבו על זה?! הדיפלומט מספר 1 של העולם הוא מרגל והוא יושב על אדמת ארה"ב. הטענה שהיום תחת חקירה היא שארה"ב הפילה את המטוס של דאג.

הסיפור השני הוא על קורט ולדהיים. מכירים את השם? היה מזכל האו"ם במשם 10 שנים. מ-1972-1981. היה נשיא אוסטריה ואחרי שסיים את תפקידיו הציבורי נחשף שהוא היה קצין נאצי בזמן השואה.

ויותר גרוע מזה, נחשף שהאו"ם ידע על זה כשבדקו אותו לפני המינוי והסתירו את זה בכספת. אחרי שישראל יזמה תביעה בינלאומית ביחד עם הקונגרס היהודי העולמי, הצליחו לחשוף את הפרוטוקולים. תחשבו איזו סיטואציה מטורפת זאת. מזכ"ל האו"ם היה קצין נאצי!

סיפור אישי קטן: בן דוד שלי, ילד בן 12, שמכיר את הסיפור כי אני סיפרתי לו אותו, היה עם הכיתה שלו בסיור רשמי באו"ם. וכשילד הזה הציג את זה בפני הנציג הרשמי של האו"ם- הוא אמר לו שהוא מדבר שטויות. ואז בן הדוד היקר שלי שלף את הסמארטפון והראה לו את הפרסומים.

אז איך מצליחים להשיג תוצאות בלי לדבר באותה שפה.

אני רוצה לתת שלושה מקרים שקרו לי באו"ם ולאחר מכן נדבר על מה משותף לכולן:

א. דיברנו על מועצת הביטחון מקודם. המקרה ראשון קשור לגוף הזה. אנחנו החלטנו שאנחנו רוצים לקיים דיון באקט שנקרא "אריה פורמולה" במועצת הביטחון, בנושא של גופות החיילים הישראלים בעזה. אבל הקושי הוא שבשביל זה צריך שיהיה רוב של מדינות שאומר כן

מה הבעיה? שאף אחד מבנות הברית שלנו לא רצתה להתבזות. אז מה עשינו? יצאנו לקמפיין שקט ומותאם אישית לכל המדינות שחברות במועצת הביטחון.

עם האיטלקים והצרפתים נקטנו בגישה רגשית יותר.

עם האנגלים והיפנים היינו רשמיים, מגובים בנתונים ועשינו הכל עם מסמכים ועל פי הפרוטוקול- כי ככה הם רגילים שמדברים איתם.

כדי לוודא שמזכ"ל האו"ם לא יתנגד, דאגנו לעשות איתו תמונה יחד עם משפחת גולדין והוצאנו אותה לתקשורת. זה יצר סוג של מחסום שמנע ממנו להתנגד.

אבל עדיין, אף אחד לא הסכים להרים את הכפפה. ואז שלפנו את התותחים הכבדים.

מי מכם יודע מי זאת שגרירת ארה"ב לאו"ם? נכון. ניקי היילי.

עכשיו מה הבעיה של ישראל עם ניקי היילי? אין שום בעיה, האשה הזאת מדהימה! יותר ישראלית מישראל ישראלי ויותר ציונית מהרצל ובן גוריון. אבל מה בכל זאת הבעיה שלנו איתה? שהיא מאד מאד עסוקה. ישראל חשובה אין ספק אבל יש לארה"ב עוד כמה אינטרסים ברחבי העולם- וגם כמה בקשות גדולות מישראל.

אחרי הרבה חשיבה זה הכה בנו. מדינת ישראל לא צריכה לבקש משגרירת ארה"ב לאו"ם ליזום את הדיון.

לאה גולדין צריכה לבקש את זה מניקי היילי האמא.

וכך קרה. פגישה אישית, הבטחה/ אמירה/ קריצה.

ניקי היילי בעד קיום הדיון! אבל מה? איך משיגים רוב?

ואז כמו בסרטים, קיבלנו כן על תנאי מכל אחת מהמדינות שהיינו צריכים- באמצעות זה שדיברנו בשפה שלהן והבטחנו את האינטרס שלהן. האיטלקי אמר שאם הצרפתי יגיד כן, הוא יסכים, הצרפתי אמר אותו דבר על האנגלי שהבטיח להתיישר עם העמדה האמריקאית. והאמריקאים? ניקי? היא רק רצתה לדעת שיש לה רוב. והבטחנו לה שכל אותן מדינות איתה.

השלב הבא היה כמו בית הקלפים קטן.

שלחנו מייל משותף לפקידים זוטרים של אותן מדינות, שמודה להן על ההסכמה לקחת חלק במפגש החשוב, ומשם- הכל היסטוריה. ב-22 בדצמבר לאה גולדין דיברה במועצת הביטחון של האו"ם ויצרה רעש ותשומת לב ציבורית בינלאומית אדירה. שאגב, מסייעת למשפחה גם היום.

רגע לפני המקרה השני, אני רוצה שנדבר על המשמעות של המונח: "פערי תרבות". הם קיימים כמובן במקום שמאגד 193 מדינות אבל הם קיימים גם בצה"ל וגם בכל ארגון גדול אחר.

אז כמה דוגמאות קטנות שימחישו למה צריך ללמוד לדבר בשפה של הצד השני:

א. מי יודע מה זה הסימן הזה (פיס)? נכון זה PEACE אבל אתם יודעים מה המשמעות שלו באוסטרליה ובריטניה? "קפוץ לי"

ב. יודעים מזה הסימן הזה? רוק אנד רול! נכון. אבל באיטליה וברזיל זאת דרך להגיד למישהו שבן/בת הזוג שלו בוגדת בו.

ג. ואיך מסמנים הכל טוב? עיגול באצבעות! אבל בברזיל זה כמו לעשות "קפוץ לי". אגב, ניקסון, נשיא ארה"ב ה-37 עשה את זה בביקור בברזיל וזה יצר סנסציה בינלאומית.

חייבים לזכור שבכל זמן נתון אתם צריכים לדעת מה הצד השני רואה- ושומע, לא מה אתם אומרים.

ב. ואני עובר למקרה השני:

אני זוכר ישיבה אחת ספציפית. ישבנו במשרד אפרורי במנהטן הגדולה, ובחנו את כל המקומות בהם ישראל מופלית לרעה באו"ם. רצינו למצוא מקום שבו נוכל לעשות שינוי אמיתי.

נפגשנו עם ישראלים שעובדים באו"ם כבר שנים כדי לשמוע מהם על הכיוונים האפשריים, יצרנו שותפות עם בעלות ברית של ישראל כדי להבין מהזיכרון הארגוני שלהם על האפשרויות השונות, ונכנסו לארכיון הפנימי ארוך השנים של משרד החוץ.

אחרי כל המחקר הזה גילינו שמעולם, אבל מעולם לא היה ישראלי שעמד בראש ועדה קבועה באו"ם.

אבא אבן ניסה, וזה לא צלח. אחרים גיששו לבדוק אם זה יהיה אפשרי- והחליטו שלא להגיש מועמדות.

ופתאום, זה הכה בנו: אנחנו נביא לבחירתו של שגריר ישראל לאחד מהתפקידים הכי בכירים שיש באו"ם.

מבחינתנו זה היה סטייטמנט, והחלטנו שנעשה הכל כדי שזה יצליח. נעבוד קשה, נחשוב יצירתי, נמצא את הדרך. אין סיכוי שלא נצליח.

אבל מה הבעיה. שאנחנו לא מדברים את אותה שפה.

הבנו שבלי המדינות האפריקאיות אין לנו סיכוי.

אבל מה? לאפריקאים אין לנו קשר. הם מדברים צרפתית שבורה והתרבות שלהם שונה משלנו לגמרי.

**אפריקה

תבינו את המשמעות, בלי אפריקה, הפסדנו.

ואצלם, מפגש רשמי בדרג שגרירים בחדר סגור באו"ם לא מביא את התוצאה. לא ככה הם עושים עסקים.

אז מה עשינו?

התחלנו בלדבר בשפה שלהם. פשוטו כמשמעו. הבנו מתמחה, מאד זוטרה, מצרפת, שעזרה לנו לתרגם את השיחה איתם. אני זוכר שעשינו מפגש- אירוע לא רשמי, שמקדם את המועמדות שלנו. הזמנו בר שאנחנו יודעים שהאפריקאים אוהבים. אלכוהול חופשי, אוכל והרבה צחוק.

בהמשך, עשינו שולחן עגול לא רשמי עם אנשי עסקים ישראלים שפועלים באפריקה כדי להבין מה מניע כל מדינה ומדינה- ונתנו מענה לצרכים שלהם. לאחת מהמדינות אפילו דאגנו להעביר מתקן התפלת מים, שיגיע אליהם לפני ההצבעה, והכל כדי שיבינו את המחוייבות שלנו אליה. חשוב לציין, המדינה הזאת הייתה זכאית למתקן על פי נהלי משרד החוץ, אבל הקישור של המתקן אלינו יצר את המחוייבות.

בסוף, כל מה שעשינו, זה לבקש טובה. לא מכתבים רשמיים. לא עסקה ארוכת טווח. פשוט טובה- והבטחנו שהדלת שלנו תמיד תהייה פתוחה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, אחרי אינספור משלוחי פיצה בניו יורק הקפואה, עשרות כוסות קפה, כשברקע ניהול משברים על בסיס יומי ועבודה עד השעות הקטנות של הלילה- זה קרה.

אנחנו, אותם חמישה חבר'ה צעירים, שלא רואים בעיניים- הבאנו לבחירתה של ישראל לעמוד בראש ועדת המשפט של האו"ם ברוב אדיר של למעלה מ-100 מדינות שהצביעו בעדנו.

אני זוכר את יום ההצבעה עצמו. השגריר הפלסטיני הסתובב כמו אדם שאיבד את שפיותו ברחבי העצרת וניסה לשכנע את כולם להצביע נגדנו.

אבל אתם יודעים מה הבעיה שלו הייתה? הוא לא דיבר את השפה של מי שמכריע...

ג. מקרה שנוגע ליוזמה אישית שלי: בזמן הכהונה שלי באו"ם, הייתה עליה של תופעת ה-BDS בעולם- וחלקים ממנה התחילו להגיע אל האו"ם.

זה אומר שהאו"ם התחיל, בצורה שקטה, להחרים חברות ישראליות וכשהתלוננו על זה, הם לא הבינו למה יש בעיה שהם ותנועת ה-BDS פועלים יחד. בשגרירות הבנו שמדובר באירוע שעלול להפוך להיות אסטרטגי והחלטנו לנקוט בפעולה.

אחרי המון חשיבה, בניתי קונספט של משהו גדול שמעולם לא נעשה בעבר באו"ם- על ידי אף מדינה.

בניתי תכנית ותקציב, וטבלת משימות וזמנים כאילו זה כבר אושר והצגתי אותה לשגריר.

מה היה הקונספט?

אנחנו הולכים להפוך את האו"ם, למשך יום שלם, למעוז הפרו ישראליות- תוך כדי שנחשוף את התופעה הזאת שנקראת BDS בפני כל הבכירים של האו"ם- כדי שכשנאשים אותם יום למחרת בBDS הם יבינו על מה מדובר ולא ירצו לקחת בזה חלק.

כשאני אומר האו"ם יהפוך ליום אחד לפרו ישראלי, אני מתכוון בגדול.

התכנית שלי הייתה לקחת את העצרת הכללית, המקום שבו עוברות החלטות נגד ישראל יותר מאשר נגד כל מדינה אחרת, לבמה של כנס בינלאומי למאבק ב-BDS.

ולאחר מכן האו"ם כולו, 3 מתוך 5 האולמות הגדולים של הוועדות יהוו נקודת מפגש לשיח המוני של מאות אנשים בכל אולם, על איך נלחמים ב-BDS. בכלל ובאו"ם בפרט.

התכנית אושרה.

אבל עלו כמה בעיות:

א. תקציב המשלחת הישראלית לאו"ם בשנה לפעילויות הוא: תנחשו? 80 אלף דולר.

הכנס הזה היה עתיד לעלות בסביבות ה-500 אלף דולר ולנו אסור באופן רשמי לגייס תרומות...

ב. תקנון האו"ם קובע מפורשות שאסור לערוך אירועים פוליטיים בעצרת הכללית של האו"ם, והדיפלומטים של משרד החוץ פחדו מאד מהתגובה שתגיע לאירוע כזה.

ג. הקהילה היהודית, שהיא ברובה המוחלט פרו ישראלית, מפולגת בתוכה, ולהרים אירוע בסדר גודל כזה דורש אחדות מוחלטת של כל הארגונים.

אז מה עושים? מדברים בשפה של הצד השני.

א. לסוגיית התקציב מצאנו משהו שאני קורא לו: יהלום יצירתי. גילינו שלמרות שאסור לגייס תרומות, מותר לבצע אירוע משותף עם ארגונים פרו ישראלים, כאשר הארגונים משלמים על האירוע.

ומה שעשינו היה למצוא מספר גופים פרו ישראלים, 5 ליתר דיוק, וחילקנו את הכנס הגדול ל-5 חלקים שכל חלק היה למעשה אירוע נפרד של ארגון אחר. וככה נתנו מענה לסוגיית הכסף.

ב. לגבי תקנון האו"ם, אחרי מחקר של שעות וימים בתוך נבכי תקנון האו"ם גילינו שנושא שנמצא באג'נדה של מטרות האו"ם הוא נושא שמותר לערוך בו אירועים- גם בעצרת הכללית של האו"ם. ומה מסתבר? שחרם על מדינה רק בשל היותה מדינה (ללא סיבה), ממש כמו בגן או בביה"ס, הוא אסור. אז עטפנו את כל האירוע במקום אירוע נגד ה-BDS, כאירוע של "גשר של תקווה ומניעת חרמות". וכשהגיעה הבקשה הרשמית- האו"ם לא יכל לעשות שום דבר כדי למנוע את זה.

ג. לגבי הקהילה היהודית: באמצעות החלק הראשון שאיחד, לא ביודיעין מוחלט, את 5 הארגונים הכי משמעותיים בתחום של הסברה ופרו ישראליות (על ידי 5 אירועים שונים במסגרת הכנס) יצרנו קונצנזוס סביב הכנס. והצלחנו לגייס קואליציה של 80 ארגונים מכל העולם שאמרו כן ולקחו חלק בכנס.

התוצר: 3000 משתתפים מ-5 יבשות ועשרות שגרירים ומאות נציגי או"ם שלקחו חלק בכנס למאבק ב-BDS. הפלסטינים אגב הגישו תלונה רשמית נגד קיום הכנס, אבל התקנון אמר להם שאין לו ברירה.

אז היה לנו את ניקי היילי ומשפחת גולדין, ועדה היסטורית שנבחרנו אליה וכנס שמעולם לא התקיים לפני (באף מדינה!).

ומה משותף ל-3 המקרים?:

1. בכולם למדנו ודיברנו את השפה של הצד השני- התאמנו את עצמנו אליו. גם כשפועל, פשוטו כמשמעו לא דיברנו את אותה השפה! להתאים את הטיעון לכל אדם בהתאם למה שנכון ומתאים לו. ככה עשינו עם תקנון האו"ם, ואפילו עם תקנון משרד החוץ, ככה עשינו עם ניקי היילי האמא ולא השגרירה וככה עשינו עם מדינות שלא מדברות את השפה שלנו.

2. איתרנו את האינטרס של הצד השני- ונתנו לו מענה-. אני טוען שהמונח אינטרס מתואר לא על ידי המשפט: "מה יוצא לי מזה" אלא על ידי המשפט: "מה חשוב לי". מה, באופן אובייקטיבי, יגרום לאדם שמולי, ליחידה שמולי, לזוז לכיוון שאני רוצה. איך אני יכול לייצר לה מפגש אינטרסים כזה, שייצר ווין ווין.

במקרה של גולדין- בנות הברית רק רצו לדעת שיש רוב. במקרה של הוועדה שנבחרנו אליה- מתקן התפלה, ובמקרה של ה-BDS, פשוט לעמוד בתנאי התקנון. המונח אינטרס מתייחס לא רק למשהו אנוכי

3. היינו יזמים בתוך הארגון- תראו, בכל ארגון גדול, אפילו בצה"ל יש פרצות. לא במובן השלילי. אני קורה לפרצות האלה: יהלומי היצירתיות. כל ארגון גדול חייב בסיס של יציבות. ולכן כל ארגון גדול, אם נשווה אותו לרגע להר, מלא בפחם שהוא הבסיס של הכל.

בלי הפחם ההר יתמוטט.

אבל חוץ מלהחזיק את הבסיס יציב הוא גם חוסם את היצירתיות. אבל... בתוך אותו הר יש תמיד -יהלומים נדירים ומדהימים, כאלה שנוצרו מתוך הפחם במלאכת מחשבת של הטבע ונותנים לנו אפשרות לעשות שינוי.

מה השורה התחתונה שלי?

הצבא שלנו, בהמון מובנים, דומה לאו"ם.

חבורה של אנשים שנמצאים יחד, תחת סט של כללים שהם לא הכירו לפני, ושהם לא מדברים באותה שפה- אותה תרבות.

יותר חשוב מזה, אם הם לא ימצאו דרך לעבוד יחד, להבין זה את זה, יקרו דברים נוראיים- כולל אובדן של חיי אדם.

אבל אם הם ימצאו את הדרך להבין זה את זה, ויצליחו למצוא את אותם יהלומי יצירתיות בתוך הפחם, דברים גדולים יכולים לקרות.

הדרך to get things done כשאתה לא מדבר את אותה השפה נעוצה בשלושה מונחים

1. לדבר בשפה של הצד השני

2. לזהות ולתת מענה לאינטרסים

3. להיות יזמים בתוך הארגון

דוגמא למקום שהצליח לעשות שינוי אמיתי באמצעות התאמה אישית והבנת האינטרס?

בתמונה אתם רואים עיירה בהולנד, שכדי להתמודד עם התופעה של צעירים שנדרסים במעברי חציה להולכי רגל, התקינו רמזורים מיוחדים על הרצפה. ככה כשאותם צעירים הולכים ברחוב עם העיניים בפלאפון, הם ידעו לעצור כשהם רואים את הרמזור על הרצפה.

העיירה הזאת, ארגון גדול ובירוקרטי, רצתה למצוא דרך לדבר בשפה של הצעירים. אז במקום לחנך אותם, היא עשתה שינוי. האינטרס שלהם היה מלכתחילה משותף- למנוע תאונות דרכים. וכל מה שהיה צריך זה יזם בארגון שימצא את יהלומי היצירתיות בתוך כל הפחם.

תחשבו על זה, לא משנה אם אתם קציני מטה שצריכים אישור תקציבי כדי לקבל אישור על התכנית שלכם, אם אתם מפקדים של חיילים שהגיעו מרקע שונה לחלוטין, ואם אתם צריכים להעביר החלטה מול נציג אפריקאי שלא מדבר את השפה שלכם ולא מגיע מהרקע התרבותי שלכם של "סגירת עסקאות". עם שלושת העקרונות האלה, אפשר לעשות הכל ולגרום לדברים לקרות.

אני רוצה לסיים את הדברים שלי עם ההגדרה למונח שיגעון על פי **איינשטיין:

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות"

אז תעשו את הדברים אחרת.

תחפשו כל הזמן את יהלומי היצירתיות.

ותזכרו שהתאמה אישית, זיהוי האינטרס ו-יזמות, הם הבסיס to get things done כשלא מדברים את אותה שפה.

תודה רבה